פסק-דין בתיק ע"א 43609-03-11

השופט א. ואגו

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט גיל דניאל), מיום 13.2.11, ובו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיבים, לתשלום סכום של 330,000 ש"ח, והוא חוייב בהוצאות המשיבים ושכ"ט עורך דין שלהם בסכום של 20,000 ש"ח.

המערער היה בעל מניות ומנהל בחברה, המשיבה 1, אשר עסקה בתחום התיירות, ויתר המשיבים אף הם היו בעלי מניות ומנהלים בה.

לאחר שיחסי המערער והמשיבים 2-5 עלו על שרטון במהלך שנת 2006, נוהל מו"מ בין הצדדים לגבי אפשרות "יציאתו" של המערער מהחברה בדרך של רכישת מניותיו ע"י משיבים אלה. ביום 14.8.06 הוא חתם על כתב הצהרה והתחייבות, ולפיו נמכרו כל מניותיו בחברה למשיבים הללו, כנגד קבלת סך של 219,400 ש"ח, שהיוו כ-50,000$ והוא הגיש את התפטרותו מהנהלת החברה והדירקטוריון שלה. בהמשך כתב ההתחייבות, הוצהר, ע"י המערער, כי עם קבלת התמורה לא תהיינה לו שום דרישות, מכל סוג, כלפי החברה או מי מהמשיבים, וכי אין לו כל טענות ותביעות מכל סוג שהוא.

על גבי הנוסח המודפס, הוסיף המערער, בכתב ידו, כי ההצהרות הללו מותנות בפירעון השיק שקיבל, וכן הוסף, בכתב יד, בשולי חתימתו על המסמך, צמד האותיות "ת.ל.", ראשי תיבות של הביטוי "תחת לחץ".

חתימת המערער אושרה ע"י עורך הדין דניאל תמיר, אשר אישר גם, כי המערער חתם מרצונו החופשי, לאחר שקרא את תוכן המסמך והבין את האמור בו.

טענת המערער, בפני בית משפט השלום, שבעטייה הגיש את תביעתו, היתה, כי חתם על כתב ההתחייבות בתנאים של כפייה ועושק, ותחת איומים, וכי אולץ לקבל תמורה הפחותה מהמגיע לו בגין מניותיו בחברה, ובגדר ההתחשבנות עמה ועם שותפיו והוא עתר לקבל חשבונות מפורטים מהנתבעים שם, המשיבים כיום, על מנת לכמת באופן מדוייק את סכום זכאותו לאשורו.

המשיבים, בפני בימ"ש קמא, כמו גם כיום, בערכאתנו, עומדים על כך, כי כל טענות המערער הועלו, עוד קודם לעריכת המסמך, ולובנו, וכי החתימה עליו היתה תוצר של מו"מ חופשי ומרצון, כך גם נסיבות החתימה, וכי תביעתו המאוחרת, כמו גם הוספת הכיתוב "ת.ל." לחתימתו, היו בגדר מהלך טקטי, מתוכנן מראש, ומיועד להוציא מהחברה ומשותפיו כספים נוספים ויתורים, על אלה שכבר קיבל במסגרת ההסדר המוסכם והכתוב.

לאחר שמיעת העדויות, ובהן גם זו של עו"ד תמיר, אשר בפניו נחתם המסמך, השתכנע בימ"ש קמא, כי אין בטענות המערער כל ממש. נקבע, בפלוגתא המרכזית, של שאלת תוקפו של כתב ההתחייבות, כי למסמך זה תוקף מלא ומחייב. כב' השופט דניאל התרשם, כי ברקע ניסוח המסמך, עמדה כוונתם הנחרצת של המשיבים להתנות התשלום שיימסר למערער, בגין כלל זכויותיו בחברה והחזר השקעתו בה, בכך, שמצידו הוא, ייעשה ויתור מלא ומוחלט על כל טענה כלפיהם. נקודה זו היתה גם ברורה וידועה למערער, שהסכים לכך מרצון, ואף דאג להתנות את כניסתו לתוקף של הויתור על כל תביעה וטענה, בכך, שהשיק שנמסר לו ייפרע בפועל. בימ"ש השלום גם התרשם לטובה מעדותו של עו"ד תמיר, והעדיף באופן ברור את גירסתו על אירועי ונסיבות חתימת כתב הויתור, על מה שנטען ע"י המערער. טענתו בדבר נסיבות של עושק או כפייה, נדחו, והוברר, שכל מה שהעלה המערער, בדיעבד, ובניסיון לקעקע את נפקותו ותוקפו של כתב הויתור, כבר הועלה ולובן בין הצדדים, עוד קודם לחתימה, וכי מסמך הויתור וההסכם על גובה התשלום למערער, כבר שיקפו את תוצרי המו"מ וההסכמה שבעקבות בירור וליבון כלל הטענות.

בפסק הדין נקבע, כי מדובר היה במהלך מודע ומתוכנן של המערער, לחתום על המסמך, תוך כוונה סמוייה להעלות בעתיד, כפי שנעשה, את טענות הכפייה והאילוץ, ולדרוש כספים נוספים, על אלה שהוסכמו, וכי המערער לא היה נתון בשום אילוץ או תחת כפייה, בעת שעשה כן, מה גם שעורך הדין דאג להסביר לו את משמעות המסמך ונפקותו, והחתימה באה רק לאחר שעורך הדין השתכנע שהוא מבין את האמור במסמך. לכן, גם הכיתוב "ת.ל.", לא היה אותנטי, כי אם מתוכנן מראש.

באשר לטענת המערער כי מצבו הרפואי, הלא קל, שהתגבש במהלך 2006, נוצל לרעה ע"י שותפיו, כדי להשיג את הסכמתו לתמורה הנמוכה, לשיטתו, כנגד חלקו בחברה, קבע בימ"ש השלום, כי, אמנם המצב הרפואי היה עובדת רקע לכל האירועים שהובילו לסכסוך, באשר הוא נעדר מעבודתו בחברה, עקב מחלתו, אולם, אין קשר וזיקה, במישור הסיבתי, בין תנאי הסכם הפרישה שלו, ונוסח כתב הויתור, לבין המצב הרפואי.

בסיום נימוקי פסק הדין, גם נאמר, כי במכלול הנסיבות עולה כי, הסך של 50,000$, שהוסכם בין הצדדים, היה סכום ריאלי, ששיקף את סך השקעתו של המערער בחברה, וכי ההפרש בין סכום זה לסכום שכנגדו המערער היה נכון, גם לשיטתו, לעזוב את החברה ללא טענות ומענות (75,000$), אינו כה משמעותי עד כי ההפרש יעיד על עצמו כי מדובר בקיפוח ובעושק.

בהינתן כלל הקביעות והמסקנות הללו, וכאמור לעיל, נדחתה התביעה, ונקבע, כי המערער ויתר על כל דרישה וטענה עתידיים כנגד החברה ובעלי מניותיה, עם חתימתו על כתב הויתור, וקבלת הכספים המגיעים לו, על פיו.

בערעור בפנינו, שב ומעלה המערער, את מכלול הטענות שהועלו בפני הערכאה הדיונית, ועומד הוא על כך שאולץ לחתום על כתב הויתור, הגם שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה, עד כי התקיימו יסודות עילת העושק לביטולו (סעיף 18 לחוק החוזים, חלק כללי, תשל"ג-1973), וזאת - באשר הוא היה נתון במצב כלכלי כזה, שלא נותרה לו ברירה, אלא להיעתר לדרישות השותפים, והוא נסמך על פסיקה שהכירה ב"אילוץ כלכלי", כיכול להקים ולבסס טענה כזו. עוד נטען, כי התנהגות שותפיו והתנהלותם הכוחנית והמאיימת כלפיו, במהלך המו"מ, הגיעה כדי כפייה מטעמם, להביאו לחתום על כתב הויתור, על רקע מצבו הבריאותי (סעיף 17 (א) לחוק הנ"ל).

בנימוקי הערעור, כמו גם בסיכומים הכתובים, שהונחו בפנינו, תוקף ב"כ המערער את מימצאי בית משפט השלום ומסקנותיו, למעשה בכל אחת ואחת מהקביעות שנעשו, וטוען, שפסק הדין אינו יכול לעמוד, וכי מצבו הנפשי, הרפואי והכלכלי של מרשו, עמדו ברקע כניעתו לדרך שנכפתה עליו ע"י המשיבים לחתום על מסמך ויתור, בלא להמשיך ולהילחם על זכויותיו ועל כספו.

המשיבים, מטבע הדברים, סומכים יתדותיהם על פסק דינו של בית משפט השלום, ומנימוקיו, והם מדגישים, כי מדובר בערעור שכמעט כולו מופנה כנגד מימצאי עובדה והתרשמות של בית משפט קמא, כאלה אשר ערכאת הערעור ממעטת מאד להתערב בהם.

נקודה זו, המוטעמת בטיעוני המשיבים, היא גם, אכן, בבסיס החלטתנו לדחות את הערעור, ולקיים את פסק הדין קמא במלואו.

באורח תמוה, נאמר, בסיכומים הכתובים, שמטעם המערער, כי "הערעור אינו תוקף את העובדות שהובאו ע"י בית משפט קמא, אלא את המסקנות שבית משפט קמא הסיק ממסכת העובדות שהובאה בפניו". (פיסקה 13 לסיכומים). 

כאשר נטענות עילות של כפייה ועושק, להצדיק ביטול או בטלות הסכם, כדוגמת כתב הויתור שלפנינו, ושעה שבית המשפט השתכנע כי העובדות והנסיבות הצריכות לביסוס עילות אלה, לא היו בנמצא, ומדובר בטענות סרק, אילו מסקנות אחרות, ניתן להסיק מתוך קביעות עובדתיות אלה, מלבד דחייה מוחלטת של הטענות כנגד תוקף המסמך?